הסיפור של אורי שמיר

בכיתה א' התחננתי לאימי שתרשום אותי לחוג חלילית שפורסם בבית הספר. לאחר תחינות והפצרות חוזרות ונישנות הגענו לביתו של המורה למוזיקה שישב מול קבוצת של כעשרה ילדים אוחזי חלילית, כולם תלמידיו. הוא קיבל אותנו אבל דרש לעשות לי בו במקום "בחינה מוסיקלית" לפני כל הקהל. הבהלה וההתרגשות שלי מגודל המעמד הפכו לחרדה קיומית אמיתית. אני? מה, אני אשיר לפני כולם? עיני כולם ננעצו בי בציפיה דרוכה. אימי חייכה וניסתה לעודד אותי ואני אכן גייסתי את מעט האומץ שהיה לי ולאחר שהסמקתי והשתעלתי מספר פעמים פתחתי את פי לשיר ויצא לו ציוץ מוזר שהפתיע גם אותי.

המורה המהולל, בוחן כליות ולב אדם אמר לאימי שהוא לא חושב שאני מתאים וכך נקטעה לה, עוד לפני שהחלה, הקריירה המזהירה שלי כנגן חלילית. כל הבטחון העצמי שלי התערער וכמעט שהאמנתי למומחה הנ"ל שאני לא מוכשר לעסוק במוסיקה. הסיפור הזה רדף אותי. במהלך שנות הילדות וגם ההתבגרות שלי פגשתי עוד מורים ומומחים שונים שידעו לאמוד בדיוק את היכולות והכשרונות שלי ולהסביר לי אף הם בצורה מוחלטת ונחרצת שאני לא מספיק "מוכשר". אבל היתה לי אהבה אמיתית למוסיקה והיא לא דעכה. אחרי הצבא, בגיל שנחשב מאוחר מדי לדעת ה"מומחים", הגעתי לארה"ב והלכתי להגשים את החלום שלי. התקבלתי לאוניברסיטה שבה המורים פחות התעסקו בשיפוט והערכת כשרונות ויותר לימדו את מי שרק רצה ללמוד. למדתי בהתלהבות ובשמחה בסביבה החדשה הבונה והחיובית שמצאתי ולהפתעתי הרבה גיליתי שהמורים שם חשבו שאני כן "מוכשר". כשסיימתי את הלימודים במוסיקה בהצטיינות יתירה הבנתי כמה דברים: 

א. רוב המומחים טועים בהערכת כשרונות ויכולות. הם מעריכים תוצאות עכשוויות, נכונות ליום הבחינה אבל קשה מאוד ולמעשה בלתי אפשרי להעריך את פוטנציאל האדם. 

ב. להקשיב ללב, לקול הפנימי. תשוקה ואהבה אינם מקריים. התשוקה והאהבה הגדולה שלי למוסיקה דחפו וכיוונו אותי  למסלול חיים שהוכיחו לי שהכשרונות והיכולות שלנו כבני אדם הם בלתי נדלים והשמים הם הגבול!